שיר חדש : כתב עת מקוון לשירה בעריכת גבריאלה אלישע

גיליון 3 של "שיר חדש" מוקדש לשירים שנכתבו בעקבות או בהשראת יצירות אחרות - ספרותיות, אמנותיות - ומתכתבים אתן ברמה כזו או אחרת של קשר.

ריקי דסקל, שהיא גם שחקנית, פותחת את ה"חוברת" ומביאה שירים בעקבות מחזות של צ'כוב ולורקה. בהצגה בית ברנרדה אלבה, שהועלתה בתיאטרון באר שבע לפני שנים רבות, גילמה ריקי את דמותה של מגדלנה ומכאן "כשהייתה נִשמתי הייתה פצע כחול / ומכל פתחיה בוכה שַחררו אותי מעצמי שַחררו מבתוליי"... גם בשיר על הפגישה המדומה בין צלאן לזק"ש לא נעדרים יסודות דרמתיים, ולמעשה אפשר לומר שברבים משיריה ריקי מעמידה איזו סצנה דרמתית, באמצעות הדמויות שהיא בונה ובמתח שהיא יוצרת בסיטואציה ובין רכיבי השיר.

סבינה מסג חושפת משהו מן הצידה הספרותית שהיא נושאת בתרמילה, שעה שהיא מטיילת במסלולים נזיריים בירושלים בלוויית כמה ספרים ומתרגלת שתיקה כפרקטיקה רוחנית; וגיורא לשם מפיג את בדידותו בשעת חוליו בקריאת שירים, וממתיק את הגלולה בבחינת "במה להמתיק ימים אם לא בשירים".

עריכת גיליון זה זימנה לי שתי הפתעות שבהתוודעות אל שני משוררים שלא הכרתי קודם ושירתם יפה במיוחד בעיניי - איריס שני ואילן וייס. במחזור שירי אהבה ופרידה מעלה איריס שני תמונות וזיכרונות מקשר אהבה שהיה ונגמר, ותוך היזכרות אסוציאטיבית ורפלקטיבית נפרש לפנינו עולם תרבותי עשיר של מוסיקה, ספרים, קולנוע: "פקעת הדומה לזו למדתי פעם בין האצבעות / בקונצ'רטו לתזמורת של ברטוק (פרק רביעי). / התכווצתי באותם הרגעים למינימום האפשרי"... אילן וייס בשירו "המלאך צלאן" מביא לנו שיר אפל, סוריאליסטי, דרמתי - כמעט אפשר לדמיין אותו כסצנה קולנועית - המתייחס להתאבדותו בטביעה של צלאן; וגם שיר אחד בהשראת ציור של ברויגל ושיר אחר בהשראת אנדנטה של מוצרט.

עוד בחוברת זו, לי עברון-ועקנין בשיר געגועים לאב שאיננו; לוסי אלקויטי בציור טקסטואלי של מזמור קכא "מאין יבוא עזרי", והצבעים של איריס קובליו שותתים על הדף בלוויית כמה שורות שיר שמפרשות ומעניקות ממד נוסף; גרא גינזבורג מעניק לנו עשר טנקות (טנקה היא צורת שיר יפנית בת חמש שורות), שירי אהבה קטנים, עדינים כמו אקוורלים, מינימליסטיים וטהורים: "הלילה קר. / חיממתי לָךְ רגליים. / ולב רועד. // וכל היום לבי טהור. / תודה. תודה. תודה". כמעט אפשר לחשוב שלפנינו נזיר-זן או קדוש. לעומתו לאה ברץ מתכרבלת עם פרננדו פסואה, המשורר הפורטוגזי רב-הזהויות, ומדמָה את החיבור עם המלים למשחק מקדים שאחריו בא אקט מיני קשוח-משהו; ויוכבד בן-דור רצה עם זאבים ו"יודעת אקסטזה דתית כמו אקסטזה מינית". בסופו של דבר מתבטלת הדואליות והכול מתאחד למהות אחת.

ולבסוף אני: "אֶת האורך הבלתי נסבל של הקיום / אקצר במסעות סמויים מעין - / סטטיות הקורא המשפשף את עיניו העייפות"...

בברכת אושר ושיר חדש
גבריאלה אלישע
http://osher.in

ברוכים הבאים